קטגוריה: לומדות על הסכסוך

מאגר מאמרים ומסמכים בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ניסיונות לפתרון הסכסוך, מחיר המלחמות, שילוב נשים בתהליך המשא ומתן, דוגמאות מהעולם ועוד

זה יכול לקרות גם כאן – מצרים من الممكن لهذا حدوثه هنا ايضا

באנר זה יכול לקרות גם כאן מצרים

לפני 37 שנה נחתם הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים, מי שהייתה עד אז האויבת הגדולה של ישראל, ומי שנלחמה בנו במלחמות שגבו אלפים רבים של קורבנות – מלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור.
מאז חתימת ההסכם ועד היום – גם בתקופות מתוחות וקשות – הגבול עם מצרים שקט, וגם אם מדובר בשלום קר – הרי שאין ספק שהוא עדיף ממלחמה חמה. ההסכם הזה נחשב לאחד הנכסים האסטרטגיים של ישראל.

זה קרה עם מצרים, וזה יכול לקרות גם עם הפלסטינים.

מודעות פרסומת

נשות התנועה לומדות – מפגשים בנושא הסכסוך הישראלי-פלשתיני, סרטון

  • מפגש בקיבוץ בארי עם אנשי הועד הפלשתיני לאינטראקציה עם החברה הישראלית, 28/2/16.
  • שישלום עם פרופ' דניאל בר-טל, ביבנה, 19/2/16.

 

זה יכול לקרות גם כאן – יוגוסלביה – من الممكن لهذا حدوثه هنا ايضا

באנר זה יכול לקרות גם כאן

 

 

العربية بعد العبرية

המלחמה ביוגוסלביה
===============
לאחר מלחמת העולם הראשונה קמה יוגוסלביה כממלכה שהורכבה מסרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה-הרצגובינה, מקדוניה ומונטנגרו. בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה יוגוסלביה נתונה לכיבוש נאצי, ולאחר תום המלחמה קמה מחדש כמדינה קומוניסטית בראשות הגנרל טיטו.
לאחר מותו של טיטו ב-1980 גברה המתיחות האתנית ופרצו סכסוכים לאומיים על רקע טריטוריאלי ודתי.
ב-1992 החלה הפדרציה היוגוסלבית להתפרק – סלובניה וקרואטיה היו הראשונות להכריז עצמאות, ואחריהן הכריזה עצמאות בוסניה – הכרזות שהובילו למלחמה עקובה מדם בבלקן.
הלחימה, שהייתה אכזרית באופן קיצוני (טיהור אתני, מעשי אונס המוניים), גבתה למעלה מ-250,000 קורבנות והותירה אחריה מיליוני פליטים.
נדמה היה שהמלחמה תימשך לעד.
ב-1995 הסכם דייטון שם קץ למלחמות הבלקן של תחילת שנות התשעים, והוא נחשב עד היום לעמוד תווך של השלום באזור.
אך הבלקן לא שקט לגמרי – המתחים הלאומיים המבעבעים מתחת לפני השטח התפרצו החל מ-1996 בקוסובו, שם ביקשו האלבנים להיפרד מסרביה, שהגיבה באלימות קשה כלפי אזרחים. המלחמה בקוסובו הובילה להתערבות נאט"ו בתקיפות מהאוויר ב-1999 שהכריעו את המערכה, והתגלגלו לכדי הסגרתו של שליטה הרודן של סרביה, סלובודן מילושוביץ, לבית הדין הפלילי הבינלאומי לענייני יוגוסלביה לשעבר.
החל מ-1999 הסכימה סרביה לקיומו של ממשל מיוחד מטעם האו"ם בקוסובו, וב-2008 הכריזה קוסובו על עצמאותה – הכרזה שזכתה להכרה מצד 109 מדינות עד היום, חרף התנגדותה הנחרצת של סרביה.
ב-2001 התרחש עימות אלים במקדוניה בין מליציות של המיעוט האלבני לבין המדינה, שנחשב לספיח האלים האחרון של מלחמות הבלקן, והסתיים בהסכם אוחריד.

מדינות יוגוסלביה לשעבר התייצבו לאחר שנים של אלימות אכזרית. גם היום עדיין ישנן מתיחויות וישנו חשש מהתלקחויות עתידיות, אך אין כל ספק שהמצב טוב לאין ערוך מאשר בשנות הלחימה האכזרית.

זה קרה ביוגוסלביה – זה יכול לקרות גם כאן !
————————————————————-
الحرب في يوغوسلافيا
بعد الحرب العالميه الأولى،تحولت يوغوسلافيا لمملكه مكونه من سربيا ،كرواتيا ،سلوفينيا،بوسنيا-هرسك،مكدونيا ومنتنكرو.
في فترة الحرب العالميه الثانيه ،كانت يوغسلافيا تحت الاحتلال النازي،وبعد انتهاء الحرب نهضت من جديد كدوله شيوعيه ،برئاسة القائد تيتو.
وبعد موت تيتو سنة 1980 ،تصاعد العنف العرقي وبدأت النزاعات القوميه والدينيه والحدوديه.
في سنة 1992 بدأ الإئتلاف اليوغسلافي بالتفكك،سلوفينيا وكرواتيا هم الأوائل اللذين اعلنوا اسقلالهم بعد الثمن الباهض اثر القتال العنيف مع سرفيا.
وبعدهم اعلنت بسنيا استقلالها وكان هذا الإعلان هو السبب بإندلاع الحرب القاسيه المليئه بالدماء مع سربيا وكرواتيا.
وكانت هذه الحرب قاسية بشكل بعيد الوصف "تطهير عرقي،واغتصاب الاكثريه "
هذه الحرب أودت بحياة اكثر من 250000 قتيل،مخلفتا ورائها ملايين اللاجئين ،كانت كأنها حرب ابديه.
في سنة 1995 انعقد اتفاق دايتون اللذي وضع نهاية لحروب البلقان ،اللتي إندلعت في أوائل التسعينات ،لذا يعد دايتون من ابرز وأهم من دعم السلام في تلك المنطقه.
رغم كل هذا البلقان غير مستقر ،وبقيت الأوضاع الدولية مشحونة وبغليان مستمر تحت سطح الأرض.
ومن جديد وبأوائل سنة 1996 في كوسبو بدأت الإنفجارات حين طالب الألبان بإستقلاليتهم عن سربيا،اللتي لم يروقها الأمر وردت عليهم بالعنف والقسوه على المواطنين.
مما ادى لتدخل حلف الشمال الأطسي بقصف جوي سنة 1999 اللذي ادى لتسليم حاكم سربيا المستبد "سلوبون ملوشوبتس "وتقديمه لمحكمة الإجرام الدولي أمام يكوسلابيا سابقا.
وفي سنة 1999 وافقت سربيا على الحكم من قبل الأمم المتحده بكوسبو.
وفي سنة 2008 اعلنت كوسبو استقلالها ،إعلان لاقى الترحيب من قبل 109 دول حتى يومنا هذا،رغم رفض سربيا القوي.
سنة 2001 حدث تصادم قاسي في مكدونيا بين ملشيات الأقليه الألبانيه وبين الدوله، وكان هذا التصادم الأكثر قسوة بين حروب البلقان ،اللذي انتهى بإتفاق أحريد .
دول يوغسلافيا السابقه بإستقرار مستمر بعد الويلات اللتي مرت بهم،يعيشون اليوم بتخوف من اندلاعات مستقبليه ،بعد كل الحروب اللتي مروا بها،
لكن اوضاعهم اليوم افضل بكثير مما كانوا عليه في سنوات الحروب القاسيه ..
إذا كان كل هذا حدث في يوغسلافيا ،من الممكن ايضا حدوثه هنا ..

 

זה יכול לקרות גם כאן – ליבריה – من الممكن لهذا حدوثه هنا ايضا – لبيريا

באנר זה יכול לקרות גם כאן ליבריה

 

 

 

 

 

العربية بعد العبرية

ליבריה

מי היה מאמין שאישה אחת, שהחליטה שאינה מוכנה לסבול עוד, תצליח להביא לסופה של מלחמת אזרחים ארוכה בליבריה, מלחמה בה נהרגו יותר מרבע מיליון בני אדם?
ליימה בואי, עובדת סוציאלית מליבריה, קראה לחברותיה הנוצריות להצטרף אליה לתפילה בקריאה להפסיק את האלימות והמלחמה. אפילו היא התרגשה כאשר גילתה שלתפילה הצטרפו הנשים המוסלמיות, שרק קודם לכן השתייכו למחנה היריב… אלפי נשות ליבריה אספו את שערן, לבשו לבן, התיישבו בשוק הדגים במרכז הבירה מונרוביה, כשהן מניפות שלטים בקריאה: "נשות ליבריה רוצות שלום עכשיו".
הנשים לא הרפו גם כאשר נפתחו שיחות שלום בין הצדדים היריבים. הן התיישבו מחוץ לאולם הדיונים והודיעו שלא ישובו הביתה עד לחתימת הסכם שיפסיק את מלחמת האזרחים. המחאה גררה לחץ בינלאומי – ובתוך שבועיים נחתם הסכם שלום.
מלחמת האזרחים באה אל קיצה, ונשיא ליבריה צ'רלס טיילור, מי שהיה אחראי לליבוי האלימות, עזב את ארצו.
מייד אחר כך התקיימו בליבריה בחירות דמוקרטיות, וב-2005 נבחרה אלן ג'ונסון סירליף לנשיאות והייתה לאישה הראשונה באפריקה שנבחרה לראשות מדינה.
ב-2011 קיבלו ליימה בואי וג׳ונסון סירליף הכרה בינלאומית כשזכו בפרס נובל לשלום על מאבק לא-אלים למען ביטחון וזכויות נשים.

את סיפור מאבקן מעורר ההשראה של ליימה בואי ונשות ליבריה אפשר לראות בסרט הדוקומנטרי Pray the Devil Back to Hell. נשים עושות שלום – نساء يعملن السلام – Women Wage Peace עורכות הקרנות של הסרט בכל רחבי הארץ, ועדכונים על מקומות ההקרנה ניתן למצוא כאן באתר.

===================================

من الممكن لهذا حدوثه هنا ايضا – لبيريا.
من كان يصدق أن إمرأة واحدة،قررت أنها لا تستطيع ألتحمل بعد،ونجحت أن تنهي الحرب الأهليه طويلة الأمد في" لبيريا"الحرب التي كان ضحاياها اكثر من ربع مليون إنسان ؟
"ليما بوي" , عاملة إجتماعية من لبيريا ، طلبت من صديقاتها المسيحيات أن يشاركنها صلاتا "مضمونها المناداة لانهاء العنف والحرب "، وقد كانت المفاجئة المؤثرة ان نساء مسلمات إنضموا للصلاه ايضا.
بينما في وقت سابق قبل ذلك كن في معسكر المعارضه. آلاف النساء من لبيريا ربطن شعرهن ،لبسن الابيض،
وجلسن في سوق السمك بمركز العاصمه مونروفيا، وهن يرفعن لافتات وينادون "نساء لبيريا يطالبن بالسلام الفوري".
واصلن النساء العمل لاجل السلام حتى بعد أن بدأت المفاوضات ﻷجل السلام بين الأطراف المعاديه،
جلسن بلباسهن الابيض خارج قاعة المفاوضات واعلن
"لن يرجعن لبيوتهن حتى يتم التوقيع على إتفاق ﻹنهاء الحرب اﻷهليه ،.
المظاهره ادت الى ضغوطات دوليه وخلال أسبوعين تم التوقيع على إتفاقية السلام.
الحرب اﻷهليه إنهت ،وتشارلز تايلر رئيس لبيريا،من كان المسؤول عن تفاقم العنف،ترك البلاد.
في هذه الأثناء أقيمت اﻹنتخابات الديمقراطيه.
وفي سنة 2005 أنتخبت "إلين جونسون سرليف" للحكم وكانت بهذا اول سيده افريقيه تنتخب لرئاسة الدوله.
وفي سنة 2011 قد حصلت "ليما بوي جونسون سرليف "على إعتراف عالمي عندما فازت بجائزة نوبل للسلام ،على جهودها السلميه من أجل أمن وحقوق النساء .
قصة نضالها لليما بوي تبعث اﻹلهام ،يمكن ان نراه في فيلم وثائقي "Pray the Devil Back to Hell".
نساء يصنعن السلام يقمن بعرظ الفيلم في انحاء الدوله.
معلومات عن اماكن العرظ يمكن ان تجدونها هنا ،او على صفحة الفيسبوك التابع للحركه.

حدث هذا في لبيريا –
من الممكن حدوثه هنا ايضا.

זה יכול לקרות גם כאן – צפון אירלנד من الممكن ايضا ان يحدث هنا

באנר זה יכול לקרות גם כאן

 

 

 

 

العربية بعد العبرية

צפון אירלנד

במשך מאות בשנים התנהל בצפון אירלנד סכסוך קשה בין הפרוטסטנטים (אוהדי הממלכה הבריטית) לבין הקתולים, סכסוך ששורשיו עוד בכיבוש האי האירי על ידי מתיישבים בריטים פרוטסטנטים ב-1169.
על רקע זה, החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ידעה צפון אירלנד אלימות קשה ביותר ופיגועי טרור איומים, שהביאו ללמעלה מ-3,500 הרוגים (הרוב אזרחים), 50 אלף פצועים, למעלה מ-20 אלף כלואים, ובתקופה זו כמובן נגרם נזק כלכלי, חברתי וחינוכי רחב מימדים.
נדמה היה שהאלימות תימשך לעד.

ואז, ב-10.4.1998, נחתם בין הצדדים הסכם שלום – "הסכם יום שישי הטוב", שקבע, בין היתר, הכרה בסבל של שני הצדדים שיצר סכסוך אלים, הכרה במחלוקות, וכן התחייבות להגיע להסכמים רק בכלים דמוקרטים.
חשוב לציין שלנשים משני צידי המתרס היה תפקיד חשוב בקידום ההסכם, והן ליוו את התהליך ברחובות, בהפגנות, בעצרות ובגילויי דעת.

בעקבות חתימת ההסכם האלימות פסקה (כמעט לחלוטין). למרות שהמחלוקות לא הסתיימו, ההסכמים מכובדים על ידי הצדדים, ועד היום מתקיים שיח שוטף והכרעות נלקחות בצורה דמוקרטית.
הצדדים הניצים, שבעבר סירבו אף לשאת ולתת זה עם זה, מקיימים שיתוף פעולה פוליטי וממשיכים לעבוד קשה על מנת לרפא את פצעי העבר. היום אף ישנה מפלגה משותפת לנשים קתוליות ופרוטסטנטיות!

זה קרה באירלנד– זה יכול לקרות גם כאן

———————————————————————

اليوم وفي عيد الربيع نفتتح الزاويه الجديده في صفحتنا.
"من الممكن ايضا ان يحدث هنا"
من خلالها نحكي عن خلافات صعبه مصحوبه بالدم في العالم وعلى مدى التاريخ ،توصلت الاطراف المتنازعه لحل…
تعالوا نزرع بذرة امل،ونتذكر ونذكر "من الممكن ان يحدث ذلك هنا"
القصه عن شمال ايرلند..
على مر مئات السنين دارت معارك وخلافات صعبه بين البرتستانتين (المتضامنين مع المملكه البريطانيه ) وبين الكاثوليك،الخلافات كانت جذوروها ممتده من زمن احتلال الجزيره الايريه على يد المواطنين البريطانيين البروتستانتيم سنة 1169.
على هذه الظروف بدأت بسنوات الستتين للمائه عشرون عرف شمال ايرلند العنف والعمليات التخريبيه التي أودت بحياة اكثر من 3500 قتيل اكثرهم من المواطنين .
و50 الف مصاب،واكثر من 20 ألف سجين،
في هذه الفتره ايضا تضررت جميع المصالح والاقتصاد ،اجتماعيا وادبيا لا يقدر.
كان متوقعا ان الوضع ابديا..
لكن في 10.4.1998 تم اتفاق بين الاطراف المتنازعه على السلام.يسمى
"اتفاق يوم الجمعه الجيد "
الذي اقر بالاعتراف بمأساة الاطراف وما سبب لهم التنازع،والاعتراف بالاختلافات بالرأي،وايضا الالتزام للتوصل للوفاق فقط بطرق ديمقراطيه..
مهم هنا الذكر بان النساء من الجهتين المتنازعتين كان لهن تدخل بالتوصل للاتفاق
ورافقن القضيه بالشوارع ،بالمظاهرات،وبالاجتماعات ليوصلوا فكرة السلام بشجاعه..
بعد الموافقه على الاتفاق ،توقفت اعمال العنف(نهائيا تقريبا).رغم ان الختلاف بالرأي لم ينتهي،
الاتفاقات كانت مقبوله على الاطراف ،وحتى يومنا هذا هناك جدال ثاقب ويحاولون الاخذ بالاعتبار بحرية الرأي،
الاطراف الصغيره التي امتنعت من خوض النقاش في الموضوع ، يشاركون اليوم بالامور السياسيه ،ومتعاونون بالعمل الدؤوب من اجل ان يتخطوا جروح الماضي.
هناك اليوم ايضا قائمه مشتركه للنساء الكاثول والبروتنستانت..
هذا حدث في ايرلند -ممكن ان يحدث هنا بمساعدتنا..

היבטים פסיכולוגיים לסכסוך הישראלי-פלסטיני / ברורית לאוב – 2002

 מאמר זה הוא ניסיון להאיר את ההיבטים הפסיכולוגיים המטביעים את חותמם על הסכסוך וגם מעצבים אותו. הבנת התהליכים הנפשיים יכולה לתרום להעשרת השיח הציבורי,  להוביל לעמדות שקולות יותר ולדיאלוג קשוב בתוך החברה הישראלית ואולי גם בינינו לפלסטינאים.

1.מרכזיות הפחד

 

מעבר לאידאולוגיה ולסיסמאות השגורות כמו: "הם מבינים רק כוח" ,"אם נחזיר את קלקיליה הם ירצו את תל אביב" מסתתר פחד גדול. הפחדים מקורם בהתנסויות העבר שלנו. עם שחווה לאורך 2000 שנות גלות את היותו קורבן רדוף מתקשה היום לעכל בתודעתו הקולקטיבית את היותו גם בתפקיד המקרבן. למרות שכיום אנחנו בעלי הכוח קשה לנו לתפוס זאת לאור ניסיונות העבר שלנו. הפיגועים מחזירים אותנו מיד לתבנית הקורבן המוכרת לנו. תבנית הקורבן מונעת מאתנו חשיבה סיבתית רציונלית אלמנטרית כמו למשל לראות את הקשר בין כיבוש לפיגועים. בתפקיד הקורבן אנו אחוזי פחד מוות, פחד שקיים בנו מדורות ולכן הדיבורים  הפלסטינים על זכות השיבה ועל אלפי השאהידים הצועדים לירושלים מגרים את המקום הטראומטי הזה. טראומות כידוע עלולות לגרום לתגובות מוגזמות. היאחזות ממושכת במקום של הקורבן יכולה להתבטא גם בתחושת רדיפה. אם אנו תופסים עצמנו כאילו אנו בסכנת חיים מתמדת כל "מבצע" בשטחים יכנס לקטגוריה של הגנה עצמית. ( ראה את שמות המלחמות האחרונות: "שלום הגליל" או "חומת מגן" – שתי מלחמות שאינן יכולות להיחשב כמלחמות של הגנה עצמית). המשיכה ההמונית לכוחניות היא ניסיון נואש להימלט מתחושת הרדיפה והקורבנות. אריך פרום טוען בספרו "מנוס מחופש" כי תחושת חוסר ערך וחוסר אהבה עצמית יכולה לגרור עמים שלמים לעדריות וכוחנות. במובן הדיאלקטי זוהי תנועה ממקום פנימי של חולשה למקום חיצוני של כוח כאשר "החלש" נמצא מחוצה לנו ופחות מורגש בתוכנו.

פחד מוליד שנאה ותוקפנות. אפשר לראות את זה בשני הצדדים המסוכסכים. תגובתנו הכוחנית לפיגועים יוצרת פחד, שנאה ותוקפנות בצד הפלסטיני המוביל ליותר פיגועים. כך נוצרת הסלמה של מעגל האיבה. אנו עדים לנטייה גוברת של דמוניזציה של "הערבי" המשתקף בצד הפלסטיני בדמוניזציה של "היהודי".

יונג כינה תופעה פסיכולוגית זו "הצל". הכוונה להשלכת החלקים השליליים שאיננו רוצים להכיר בהם על מישהו אחר מחוצה לנו. אנחנו למשל היינו הצל הנצחי של הנוצרים וקוראים לזה אנטישמיות. בתהליך של טיפול נפשי אנו לומדים לקבל את "הצל" כחלק מעולמנו הפנימי וע"י כך מקטינים את הצורך להשליך אותו כלפי חוץ. ההסתה הערבית ותופעת ההתאבדויות מחריפה כאמור את מנגנון ההשלכה שלנו ואז למרות שאנו מתנהגים כגוליית בתודעה הקולקטיבית שלנו אנו דוד.

2. השתלטות תגובות הגנתיות – אינסטינקטיביות

כיום אנו עדים להשתלטות תגובות הגנתיות-אינסטינקטיביות הדוחקות תגובות בוגרות ושקולות. זה מצב אופייני של חרדה, כאשר יש איום על הקיום, או תפיסה לא מציאותית של איום על הקיום. תגובות הגנתיות מקורן במוחנו הקדום והן נועדו להגן עלינו בעת סכנה ממשית מיידית. כדי להתגבר עליהן עלינו לגייס את מוחנו המודע והרציונלי לשם ריסון עצמי, רצון להבנה ומציאת פתרון. במצב של איום וחרדה עולים בקלות רגשות של תוקפנות בלתי מרוסנת המתבטאים למשל בשאיפות לנקם, אשר לעתים קרובות מתורגמות ע"י הפוליטיקאים למשימות צבאיות שתועלתן מוטלת בספק וסביר שרק מגבירות את מעגל האיבה. ניתן לראות את הכעס, העלבון והגאווה הפגועה של שרים זועמים לפני שהם מקבלים החלטות מדיניות הרות גורל. ידוע לכולנו בחיי היומיום שאסור לקבל החלטות ממקום רגשי סוער כזה. איפוק, שיקול דעת, ראייה לטווח ארוך הם בסיס לכל החלטה רצינית. כדי למצוא פתרון של דו קיום, שהוא הסיכוי היחידי שלנו להתקיים באזור, איננו יכולים להרשות לעצמנו להסתמך על תגובות הגנתיות, אימפולסיביות, חרדתיות וכוחניות.

 

  1. קושי לגלות אמפתיה כלפי הצד השני

אמפתיה היא היכולת להבין את הצד השני ולקבל את רגשותיו ומחשבותיו. כבר אמרו על כך חכמינו "ואהבת לרעך כמוך". כל תרפיסט יודע שזהו תנאי הכרחי להשגת שינוי ומציאת פתרון. אנו יודעים מחיי היומיום שלנו במשפחותינו ובחיינו הזוגיים שאין זו משימה קלה. היכולת לגייס אמפתיה אינה פשוטה בחיי יומיום והיא קשה שבעתיים בתנאי מלחמה. אם היינו מסוגלים לגייס מתוכנו יכולת אמפתית היינו מתייחסים אחרת לשאלת זכות השיבה. זכות השיבה היא הזכות שבשמה אבותינו הציונים בנו את הארץ הזו. כיום באופן טרגי למדי הפלסטינים טוענים לאותה זכות שלקחנו לעצמנו. הם תובעים אותה מאתנו כיוון שאנו במימוש זכות השיבה שלנו גרמנו להם להיות פליטים. אין לכך פתרון אלא בדרך של פשרה שבה שני הצדדים יחיו זה לצד זה. עלינו להבין את שאיפתם לשוב לבתיהם, עלינו להכיר בעוול שגרמנו להם. הכרה והבנה אינן מובילות בהכרח להסכמה או להיענות לדרישתם.  אם היינו מוכנים להקשיב ולהכיר בסבל ובכאב שגרמנו ושאנו ממשיכים לגרום בתהליך הכיבוש אולי היינו מחפשים ביתר שאת מוצא של פתרון. חובתנו לדעת ולקחת אחריות על הסבל שאנו גורמים מקבלת משנה תוקף לאור מחאתנו על כך שבזמן השואה אנשים רבים כל כך "לא ידעו" ( גם אם אין להשוות בין ממדי הזוועה).

לדיאלוג  הבא ממקום של כבוד הדדי ורצון להבין יש סיכוי להסיר בהדרגה את האטימות וההגנות הנוקשות של שני הצדדים ולהנביט אט אט  אמון ובטחון. דיאלוג כזה יוכל להתפתח ממקום של קבלה. עלינו להתחיל לצעוד בדרך של קבלת עצמנו יחד עם קבלת האחר השונה. יתכן שדיאלוג כזה יוכל להצמיח במשך הזמן תהליך של התפכחות שני הצדדים מחלום הארץ השלמה והכרה בדו-קיום זה לצד זה.

4. השלכות הכיבוש

הכיבוש היוצר תנאים של השפלה, פחד, אימה ושנאה מחזיר את אותם הרגשות אלינו כמו בומרנג. אנו עדים לעלייה מסחררת באטימות רגשית לסבל הזולת, באלימות בחיי המשפחה, בבתי ספר, בכנסת ובכבישים. אלימות לא עוצרת בקו הירוק! הסתירה הנוצרת בין מעשינו לבין הדימוי המוסרי שלנו על עצמנו יוצרת מצב של דיסוננס קוגניטיבי. דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב של סתירה בין המעשים לדימוי העצמי המוצאת פתרון בעיוות חשיבתי. כך הריגת אזרחים חפים מפשע בשטחים יוצרת סתירה בתפיסת עצמנו כבני אדם מוסריים ולכן מעלה נימוקים כמו: "כל ערבי הוא מחבל פוטנציאלי". פגיעה בכבוד האדם של פלסטינים יוצרת דימויים כמו: " ז'וקים מסוממים בבקבוק" המעידים על דה-הומניזציה ומקשים על תקשורת תקינה ומציאת פתרון לבעיות.

5. מעגל האלימות

כדי לסלול דרך לפתרונות של פשרה דרושה לא רק אמפתיה לגבי הצד השני, אלא גם הכרה בכך שהדרך הכוחנית מובילה לחוסר מוצא. (כוחנות אינה זהה לתקיפות) המצב המושפל שבו אריק שרון העמיד את ערפאת הוא סמל להשפלה הקולקטיבית שאנו גורמים לעם הפלסטיני במשך שנים ארוכות. השפלה, וזאת כל ילד יודע, מצמיחה שנאה. השפלה יחד עם ייאוש ועוני רק מחזקת את תופעת ההתאבדות של הפלסטינים. מה יכול להיות המניע של ההשפלה? הצורך להשפיל הוא ביטוי נוסף של "הצל". זוהי השלכה כלפי חוץ של פחדים, תוקפנות, תסכולים ותחושת חוסר ערך. המושפלים מגיבים בעוינות וכך מתהווה ומתחזק מעגל האיבה. למרבה הצער מעגל האיבה לא נפרץ מכיוון ששני הצדדים שבויים בתבנית פסיכולוגית ידועה של  more of the same"" . זהו דפוס ידוע ושכיח ביחסי אנוש בו חוזרות על עצמן אותן התגובות למרות שאינן יעילות.

6. גם שינוי של צד אחד יכול לגרום לשינוי מערכתי

לפעמים כשאין אפשרות לעשות שינויים בשני הצדדים בו זמנית ניתן להגיע לשנוי המצב גם אם צד אחד נוקט יוזמה ומשנה את דפוס התנהגותו. הגיע הזמן שנגייס מתוכנו את יכולת ההישרדות עתיקת היומין שלנו ונגלה את משאבי החוכמה והיצירתיות שלנו כדי שנוכל להיות היוזמים של פתרונות פשרה לא כוחניים. האם לא לימדו אותנו עוד בגן שהגיבור הוא זה הכובש את יצרו?  כיבוש היצר הכרחי בחיפוש פתרונות יצירתיים למצב סבוך. כיבוש היצר יוכל לעזור לנו לוותר על מצב של כיבוש עם אחר. אם לעם הפלסטיני תהיה מדינה משלו סביר להניח שיתחזקו בתוכו מגמות הקוראות לשיקום ובנייה במקום חיים על החרב.

 

קריאה

 

לאחרונה צץ סיכוי לשבור את מעגל האיבה והפחד בדמותן של קבוצות מחאה המשמיעות קול שפוי. רצוי שאנשי המקצועות הטיפוליים יחזקו אותן ע"י השמעת קולם הייחודי ובכך ישפיעו על דעת הקהל. פנייה לציבור הרחב של אנשי מקצוע המתייחסים לגורמים הנפשיים ולהשלכותיהם יכולה לתרום להעלאת תגובות ועמדות יותר שקולות, שאולי ישפיעו על השיח והמעש הפוליטי.

רצוי שאנשי טיפול, מחנכים, אומנים וכל יתר אנשי המקצוע שלהם השפעה רגשית  על דעת הקהל ישמיעו את קולם השפוי!

 

ברורית לאוב

פסיכולוגית קלינית

brurit@zahav.net.il

טלפון: 08-9461249

 

 

תכניות עיקריות להסכם מדיני במזרח התיכון

תכניות שלום על ציר הזמן

1948 תכנית ברנדוט

הרוזן השוודי פולקה ברנדוט מונה כמתווך בין היהודים והערבים בא”י ע”י האו”ם. במהלך שהותו בארץ המליץ על שינויים מסוימים בתכנית החלוקה. הוא הציע שהחלק הערבי של א”י יסופח לירדן, שהנגב יועבר למדינה הירדנית-פלשתינית, ישראל תקבל את הגליל המערבי וכל הפליטים יוחזרו לישראל. בתכניתו המקורית הציע שירושלים תועבר לערבים. מאוחר יותר המליץ שתבונאם. הוא גם הציע שנמל חיפה ושדה התעופה בלוד יבונאמו. ברנדוט נרצח בידי יהודים על רקע פוליטי ב-17.9.48.

1955 תכנית ג`ונסטון

בשנים 1955-1953 עסק אריק ג`ונסטון, נציג מיוחד מטעמו של נשיא ארה”ב אייזנהאור, בתיווך בין ישראל מצד אחד ומצרים, ירדן, סוריה ולבנון מצד שני בנושא תכנית לחלוקה של מימי הירדן בין ישראל לשכנותיה. התכנית נדחתה ע”י הליגה הערבית בעקבות חשש סורי שקבלתה עשויה להתפרש כהכרה בישראל. למרות הדחייה, תכנית ג`ונסטון הפכה לבסיס הסתמכות לגבי חלוקה צודקת של המים.

1967 תכנית אלון

תכנית שיגאל אלון התחיל לגבש מיד לאחר מלחמת ששת הימים כבסיס לשלום בין ישראל מצד אחד, ומצרים וירדן מצד שני. התכנית הייתה מבוססת על רעיון הפשרה הטריטוריאלית, כשישראל תמשיך להחזיק באזורים החשובים לה מבחינה ביטחונית (למשל בקעת הירדן וגב ההר) דתית או אידיאולוגית, ותחזיר לשליטה ערבית חבלי ארץ שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים המאוכלסים בצפיפות בערבים או שאינם חיוניים מבחינה ביטחונית. אלון האמין שהבעיה הפלשתינית תיפתר במסגרת מדינה ירדנית-פלשתינית. במהלך השנים הכניס אלון שינויים לתכניתו, אך מעולם לא פרסם מפה. התכנית לא נתקבלה על-ידי ממשלות לוי אשכול, גולדה מאיר או יצחק רבין (1977-1967) אך היוותה בסיס לתכניות ההתיישבות של ממשלות אלו. בשנת 1997 הועלו בממשלת בנימין נתניהו רעיונות לגבי הסדר קבע עם הפלשתינאים שכונתה ע”י רבים ”תכנית אלון פלוס”

1969-1971תוכנית רוג`רס

תכנית שלום אמריקנית שהוצעה לראשונה ע”י מזכיר המדינה וויליאם רוג`רס, בדצמבר 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה. גרסתה האחרונה פורסמה באוקטובר 1971. התכנית קראה, בין היתר, לנסיגה ישראלית לקו הבינלאומי עם מצרים, לקו שביתת הנשק עם ירדן בתיקונים מזעריים (ראה הסכמי שביתת הנשק) ולשמירת אחדות ירושלים, תחת ניהולן של שלוש העדות הדתיות. התכנית לא עסקה בחזית הסורית-ישראלית. גח”ל פרשה מממשלת הליכוד הלאומי ב-1970, בין היתר מכיוון שממשלתה של גולדה מאיר הסכימה לדון בתכנית.

1974 תכנית יריחו

תכנית שהוצעה על-ידי יגאל אלון, כבסיס להסכם הפרדת כוחות בין ישראל לירדן, למרות שירדן לא השתתפה במלחמת יום-הכיפורים. ההצעה הייתה שישראל תחזיר לירדן את יריחו וסביבותיה בתמורה להסכם דומה לאלו שהושגו עם מצרים וסוריה במהלך 1974. התכנית נתמכה על-ידי מזכיר המדינה הנרי קיסינג`ר אך רה”מ יצחק רבין הסתייג ממנה. התכנית הוצגה אישית למלך חוסיין על-ידי רבין ואלון באוקטובר 1974, לפני ועידת הפסגה הערבית ברבאט. המלך חוסיין, שהעדיף נסיגה אנכית של ישראל לאורך הירדן, ביקש לדחות את הדיון בתכנית עד אחרי ועידת רבאט. התכנית נגנזה לאחר שהוועידה הכריזה על אש”ף כגוף היחיד המוסמך לשאת ולתת על עתיד הגדה-המערבית ורצועת-עזה

1977 תכנית האוטונומיה הרשמית של ישראל

תוכנית שהציג רה”מ מנחם בגי ןקצת למעלה מחודש לאחר ביקור סאדאת בישראל, לפלשתינאים (ערביי א”י, לדבריו) בגדה המערבית (יו”ש) ורצועת עזה. שיחות האוטונומיה, בהשתתפות ישראל ומצרים, נפתחו ב-26 במארס 1979 ונמשכו, לסירוגין, עד 1982. את ישראל ייצג בשיחות אלו שר הפנים יוסף בורג.

1981 תכנית פהד

תכנית להסדר מדיני במזרח התיכון, שהוצעה ע”י מי שהיה נסיך הכתר הסעודי, שקראה בין היתר לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שכבשה ב-1967, הקמת מדינה פלשתינית בשטחים שיפונו ע”י ישראל שבירתה ירושלים והכרה בזכותן של כל מדינות האזור לחיות בשלום. ישראל דחתה את התכנית מאחר והטילה ספק בכנות נכונותם של הסעודים להכיר במדינת ישראל

1982 תכנית רייגן

הצעות שהציע נשיא ארה”ב רונלד רייגן על רקע יציאת אש”ף ממערב ביירות. רייגן הבהיר שבסוף תהליך מו”מ בנושא עתיד השטחים תהייה ישראל חייבת לסגת מהגדה-המערבית ורצועת-עזה, שיהיו קשורים כאזורים אוטונומיים לירדן. רייגן הצהיר שארה”ב לא תתמוך בהקמת מדינה פלשתינית או בסיפוח ישראלי של השטחים, ולא תכיר באש”ף לפני שזה יקבל את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. הוא גם קרא להקפאת ההתנחלויות. ממשלת בגין דחתה את התכנית ומדינות ערב הגיבו בתכנית פאס.

 1982 תכנית פאס

תכנית להסדר מדיני במזרח התיכון, שאומצה על-ידי ועידת הפסגה הערבית שהתקיימה בעיר פאס שבמרוקו, כתגובה לתכנית פהד ותכנית רייגן. הוועידה נועדה בשני מושבים, שהראשון שבהם התקיים בנובמבר 1981. התכנית הייתה שונה מזו של יורש העצר הסעודי בכמה סעיפים. בדברה על פירוק התנחלויות היא לא התייחסה רק לגבולות 1967 והיא הזכירה במפורש את אש”ף כמייצגם הבלעדי של הפלשתינאים. התכנית דיברה על ערבות של מועצת הביטחון של האו”ם לשלומן וביטחונן של כל מדינות האזור, ולא על זכותן לחיות בשלום

 1988 מסמך שולץ

תכנית שלום שהועלתה לראשונה ע”י מזכיר המדינה האמריקני ג`ורג` שולץ ב-28 בפברואר 1988, ונוסחה בצורת מכתב שנשלח לרה”מ יצחק שמיר בתחילת מארס. התכנית קראה לכינוס `אירוע` בינלאומי בהשתתפות ישראל, משלחת ירדנית-פלשתינית וחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו”ם. לאחר מושב הפתיחה אמורות היו להתקיים שיחות ישירות בין ישראל, ירדן והפלשתינאים על תכנית אוטונומיה לתקופת ביניים, ומאוחר יותר גם עם מנהל האוטונומיה על הסדר קבע. נרמז שאש”ף יוכל להשתתף בשיחות אם יכיר בהחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338.

1989 יוזמת השלום של ממשלת האחדות הלאומית

יוזמה בת ארבע נקודות שאושרה ע”י ממשלת האחדות הלאומית. היוזמה עסקה בחיזוק השלום בין ישראל ומצרים על בסיס הסכמי קמפ-דייוויד; כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב; פתרון בעיית הפליטים הערביים; קיום בחירות בגדה-המערבית ורצועת-עזה לבחירת נציגות פלשתינית עמה תוכל ישראל לנהל מו”מ על תקופת ביניים של מנהל עצמי, ולאחר מכן על פתרון של קבע

1989 עשר הנקודות של מובארכ

בעקבות יוזמת השלום של ממשלת האחדות הלאומית הציע נשיא מצרים, חוסני מובארכ, הצעה בת 10 נקודות לקיים מפגש בין ישראל לפלשתינאים בקאהיר. בהצעה זו השתדל נשיא מצרים לקחת בחשבון רגישויות ישראליות כפי שהובהרו לו ע”י שר הביטחון הישראלי יצחק רבין.

1989 חמש הנקודות של בייקר

חמש הנקודות של מזכיר המדינה האמריקני ג`יימס בייקר באו בעקבות עשר הנקודות של מובארכ, והבהירו את התנאים לקיום המפגש הישראלי-פלשתיני בקאהיר המקובלים על ישראל.

 2000 מתווה קלינטון

 המתווה הינו הצעת קווים מנחים לפתרון קבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנמסרו בעל פה על ידי הנשיא ביל קלינטון וכלל ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, אם כי הייתה אמורה להישאר בעלות סמלית ישראלית כלשהי באתר, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית על מרבית השטחים, למעט גושי ההתיישבות הגדולים (מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון), שיסופחו לישראל. על פי ההצעה תכלול מדינת פלסטין כ- 96% משטח יהודה ושומרון וכ-80% מהמתנחלים ישארו בריבונות ישראל, ובתמורה ישראל תוותר על שטח מסוים בתחומי הקו הירוק.

 2001 תכנית טנט

תוכנית טנט, תוכנית מדינית-בטחונית ביוזמה אמריקנית שנועדה להשיג הפסקת אש בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינאית. התכנית מפרטת 6 נקודות עיקריות: 1 . חידוש השת"פ הביטחוני בדרג גבוה. 2. נקיטת צעדים מיידיים ע"י שני הצדדים לסיכול כל הפרה של הפסקת האש. 3. הצדדים ישתמשו בוועדה הביטחונית להעברה הדדית ולצד שלישי (ארה"ב) של כל מידע מודיעיני על פעילות טרור בשטח אחד הצדדים. 4. הצדדים יפעלו באגרסיביות נגד כל גורם המייצר אלימות משטחם. 5. שבוע לאחר חידוש השת"פ הביטחוני, יגבשו שני הצדדים לוח זמנים מוסכם לנסיגת צה"ל לקווי 28 בספטמבר 2000. 6. שבוע לאחר חידוש השת"פ הביטחוני, יגבשו שני הצדדים לוח זמנים מוסכם להסרת הסגרים ולצמצום מחסומי הדרכים, עד למינימום הנדרש לצורכי הביטחון של ישראל.

 2002 יוזמת השלום הערבית

"יוזמת השלום הערבית" אושרה לראשונה בועידת הליגה הערבית במרץ2002 ואושררה בועידת הליגה הערבית ב- 3/2007 בריאד. היוזמה הינה מתווה כללי לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. על פי היוזמה מדינות ערב יכוננו יחסים נורמליים עם מדינת ישראל ויראו את הסכסוך עימה כבא אל סיומו בתמורה לנסיגה ישראלית לגבולות ה- 4 ליוני 67', מציאת פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים והסכמה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה שבירתה מזרח ירושלים.

 2003 מפת דרכים לפתרון קבע של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני (תכנית בוש)

  24 ביוני 2002, לאחר שקרוב לשנתיים לא חלה כל התקדמות בתהליך המדיני על רקע האינתיפאדה השנייה, הציג הנשיא בוש מתווה לחידוש התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינאים. המתווה, שזכה לתואר ”מפת הדרכים”, קובע כמטרה הסופית הקמתה של מדינה פלסטינית לצדה של ישראל, שתושג לאחר שיושם קץ לאלימות ולטרור הפלסטיני נגד ישראל תוך שיתוף פעולה ישראלי בתהליך הקמת המדינה הפלסטינית. מסמך רשמי של מפת הדרכים הוצא לראשונה ב-20בדצמבר 2002 ופורסם ב-30 באפריל 2003 . המסמך מתאר שלבי ביצוע ברורים, הן מבחינת תאריכי יעד והן מבחינת ההישגים בכל שלב ושלב. כל התהליך אמור להתבצע תחת חסות הרביעייה (הקוורטט) – ארה”ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו”ם

 2007 הצהרת אנאפוליס

 בועידת אנאפוליס שנערכה בארה"ב בסוף 2007 השתתפו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, ונשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש. מטרת הועידה הייתה לנסות ולהניע מחדש את תהליך השלום במטרה להגיע להסכם קבע בתוך שנה

 

יוזמות שלום לא רשמיות

"יוזמת ז'נבה" היא הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני, על-בסיס "מתווה קלינטון" מדצמבר 2000, שהתקבל על-ידי ממשלת ישראל.

ההסכם נקבע לאחר שיחות של צוותים בראשות יוסי ביילין מהצד הישראלי, ויאסר עבד-רבו מהצד הפלסטיני , שכללו אנשי מקצוע מהמערכת הפוליטית, הביטחונית, העסקית, האקדמית והאזרחית.

עיקרי ההסכם הם:

– תום הסכסוך. סוף כל התביעות.

– הכרה בזכותנו למדינתנו.

– גבול סופי.

– פתרון מלא לבעיית הפליטים. קליטת פליטים בשטחנו רק בהחלטה ישראלית ריבונית.

– הכרה בירושלים היהודית, בירת ישראל, בריבונותנו, בכלל זה השכונות היהודיות במזרח ירושלים.

– גושי התנחלויות ורוב המתנחלים מסופחים לישראל.

– מחויבות פלסטינית מלאה (ומפורטת) למלחמה בטרור ובהסתה.

– מדינה פלסטינית מפורזת וללא צבא.

– מערכת בקרה בינלאומית על ביצוע המחויבויות.

מאז גיבוש ההסכם נערך מאמץ הסברתי וחינוכי בצד הפלסטיני ובצד הישראלי, באמצעות ארגונים ללא כוונת רווח המקדמים את היוזמה.

ישראל יוזמת ו"מפקדים למען בטחון ישראל"

"ישראל יוזמת' הינה קבוצה א-מפלגתית הכוללת בתוכה אנשי עסקים, אנשי ביטחון, דיפלומטים, אקדמאים ופעילים חברתיים. הקבוצה פועלת בקרב מקבלי ההחלטות והציבור בישראל לקידום תהליך מדיני אזורי, המבוסס על הצעה ל'יוזמת שלום ישראלית איזורית", כתפיסה חלופית למודל המו"מ הדו-צדדי עם הפלסטינים.

"מפקדים למען ביטחון ישראל” היא תנועה לא מפלגתית של בכירי מערכת הביטחון בדימוס (צה”ל, שב”כ, המוסד ומשטרת ישראל) המבקשת, אף היא, לקדם יוזמה מדינית על בסיס תפיסה מדינית-ביטחונית אזורית.

החזון של שתי קבוצות אלו הוא להגיע לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, לפתרון שתי המדינות ולצמיחה כלכלית באמצעות פתרון אזורי, תמיכה ביוזמה הסעודית-ערבית, והנעת תהליך מו"מ ישראלי-אזורי-פלסטיני.

עיקרי היוזמה כוללים פתרון מדיני, כלכלי ובטחוני.

הפתרון המדיני מקבל את היוזמה הערבית כמסגרת למו"מ לסיום הסכסוך, תוך הקמת מנגנונים אזוריים לביטחון, שיקום, ויישום צעדי נורמליזציה.

פתרון מדיני כזה, לדעת חברי שתי הקבוצות, ישפיע לטובה על הביטחון ועל הכלכלה ויאפשר ליישם רפורמות לצמצום בעיות העוני, הבריאות והפערים החברתיים בישראל .

"שתי מדינות – מולדת אחת"

יוזמה של שתי קבוצות, ישראלית ופלסטינית. המורכבות מאנשים ממגוון הקשת הפוליטית בשתי החברות, אקדמאים, פעילים חברתיים, פעילים פוליטיים, נשים וגברים.

היוזמה רואה במרחב בין הירדן לים מולדת משותפת ששני העמים מחוברים לכל חלקיה בזיכרון ההיסטורי, הרוחני והדתי שלהם. בתוך המולדת המשותפת הזו, שני עמים מגשימים את שאיפותיהם הלאומיות באמצעות שתי מדינות עצמאיות וריבוניות עם גבולות מוכרים על יסוד גבולות ה-4 ביוני 1967. הגבולות בין שתי המדינות פתוחים ולאזרחי שתי המדינות. חופש תנועה ומגורים בכל המרחב. הפתרון מתבסס על מודל קיים – האיחוד האירופי – ועל מודל שאומץ בהחלטת החלוקה ב-1947, רק לא מומש. הרעיון הזה פותר את שלוש אבני הנגף המונעות את השגת פתרון שתי המדינות במודל ההפרדה – מתנחלים, פליטים וירושלים.

הסכמים מדיניים עיקריים במזרח התיכון

 

הסכמים על ציר הזמן

1949 הסכמי רודוס

עם שוך הקרבות במלחמת העצמאות נפתחו, תחת חסות המתווך מטעם האו”ם, רלף באנץ`, שיחות על שביתת נשק בין ישראל לבין מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. ההסכם עם מצרים קבע את הגבול ביניהן לאורך הגבול הבינלאומי הקודם, כשרצועת עזה נהפכה לאזור כיבוש מצרי ואזור מפורז נקבע בצד הישראלי של הגבול באל-אאוג`ה (ניצנה). ההסכם עם לבנון אישר את הגבול הבינלאומי הקיים בין ישראל ללבנון. ההסכם עם ירדן קבע את הקו הירוק שהפריד בין ישראל לשטחים בגדה המערבית שנשארו בשליטת ירדן. ההסכם הזה היה המסובך ביותר מבין הסכמי שביתת הנשק וחלק מהנושאים נידונו בשיחות סודיות שהתקיימו בין ישראל לירדן עד סמוך להרצחו של המלך עבדאללה ב-20.7.51. ועדה מיוחדת אמורה הייתה לפתור בעיות שונות הקשורות בירושלים, לרבות הגישה של יהודים לכותל ומעבר לבנייני האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה על הר-הצופים, אך הוועדה מעולם לא הוקמה. ההסכם עם סוריה קבע את הגבול בין ישראל לסוריה.

1978הסכם קמפ דייויד

שני הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון אשר נחתמו ע”י נשיא ארה”ב ג`ימי קרטר, נשיא מצרים אנוואר סאדאת, וראש ממשלת ישראל מנחם בגין בעקבות מפגש מרתוני שקיימו בקמפ-דייוויד בארה”ב. ההסכמים קובעים שהחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 הן הבסיס החוקי לשלום. ההסכם הראשון עסק בהחלת תכנית אוטונומיה בגדה המערבית (יו”ש) ורצועת עזה לקראת הסדר קבע והשני עסק בפרמטרים להסכם שלום בין ישראל למצרים

1979הסכם השלום בין ישראל למצרים  

הסכם השלום בין ישראל לבין הרפובליקה הערבית של מצרים, נחתם ב- 26 במרץ 1979, על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. חתימת ההסכם היא למעשה סופו של התהליך שהחל עם חתימת הסכם הפרדת הכוחות בשנת 1974 בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

1993- הצהרת העקרונות (הסכם אוסלו א')

ההסכם כלל הכרה הדדית בין ישראל ואש”ף ועסק בהסדרי ביניים לקראת הקמת ממשל עצמי לפלשתינים בעזה ויריחו. מרכיבים עיקריים בהסכם הם נסיגה ישראלית מישובים פלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית, והקמת הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך נחתם על סמך הבנה בין הצדדים שהקמת הרשות היא צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך. בהסכם אוסלו לא היתה כל התייחסות לסוגיות הסכם הקבע העתידי כמו מעמדה של ירושלים, בעיית הפליטים, גורל ההתנחלויות וגבולות הקבע.

1994 – הסכם קהיר (הסכם עזה ויריחו תחילה)

הסכם שנחתם  ב- 4 מאי 1994 , מגדיר את השטחים ברצועת עזה ובעיר יריחו, אשר יפונו על-ידי כוחות צה"ל ומפרט את תהליך העברת הסמכויות לרשות הפלשתינית, היחסים הפורמליים וצעדים בוני אמון בין הצדדים.

1994הסכם השלום בין ישראל וירדן  

הסכם שלום בין ישראל לממלכה ההאשמית הירדנית, שהתבסס על החלטות מועצת הביטחון 224 ו-338, ועל הצהרת וושינגטון, שנחתמה ע”י רה”מ יצחק רבין והמלך חוסיין ב-25 ביולי 1994. ההסכם קבע שהגבול בין שתי המדינות יהיה הגבול המנדטורי שבין א”י המערבית לעבר-הירדן, עם כמה שינויים קלים. ההסכם עסק גם במקורות מים ובנורמליזציה של היחסים בין המדינות

1995הסכם טאבה (אוסלו ב')

הסכם ביניים שני שנחתם בין ישראל לפלשתינאים לקראת הסדר קבע. ההסכם עסק בסדרי ביטחון, הבחירות למועצה הפלשתינית, נושא העברת הסמכויות, נושאים משפטיים, יחסים כלכליים ושיתוף פעולה בין שני הצדדים. ההסכם קבע שלוש קטגוריות של אזורים בגדה-המערבית: אזור A, שכלל את ערי הגדה, למעט חברון, שבו יש למועצה הפלשתינית אחריות מלאה לביטחון הפנים והסדר הציבורי, כמו גם לחיים האזרחיים; אזור B, שכלל את הכפרים והיישובים העירוניים הקטנים יותר, שבו קבלה המועצה את הסמכות המלאה לניהול; ואזור C, שבו נשארה לישראל שליטה מלאה.

  1997פרוטוקול חברון

הסכם נלווה להסכם טאבה, לגבי הפריסה מחדש של צה”ל בחברון. הפרוטוקול נחתם ע”י ממשלתו של בנימין נתניהו. ההסכם חילק את חברון לשני אזורים: -1H שבו יש לפלשתינאים מעמד דומה לזה בשטח A ו-2H שהוא מובלעת יהודית ובו יש לצה”ל שליטה מלאה. הוסכם שהשוק הערבי ברח` שוהאדה העובר דרך הרובע היהודי, ייפתח. הפלשתינאים התעקשו שהפרוטוקול יכלול התחייבות ישראלית לגבי המשך הנסיגה לאחר ביצוע הפריסה מחדש (הפעימות). ישראל התעקשה על הסכמה פלשתינית בכתב בדבר עקרון ההדדיות 

1998 – מזכר נהר וואי

מזכר שנחתם ע”י רה”מ בנימין נתניהו, ראש הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת ונשיא ארה”ב ביל קלינטון, בנוכחות המלך חוסיין מירדן, לאחר קיום ישיבות בין משלחות מישראל, הרשות הפלשתינית וארה”ב בנושא ביצוע הפעימה השנייה על בסיס פרוטוקול חברון. במסגרת ההסכם שנחתם נקבע כי ישראל תעביר עוד כ־13% מהשטחים אל שליטת הרשות הפלסטינית והרשות בתמורה תיזום פעולות להפסקת הטרור היוצא משטחה, תאסוף את הנשק הבלתי חוקי, תפעל להפסקת ההסתה, ותמחק את הסעיף באמנה הפלסטינית הקורא להשמדת ישראל. 

1999 -מזכר שארם א-שייח'

מזכר שארם א-שיח הושג בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. עפ"י המזכר אמורים היו הצדדים להגיע להסכם מסגרת על מצב הקבע עד פברואר 2000 ולהסכם כולל על מצב הקבע עד ספטמבר 2000 . שיאו של מאמץ זה הייתה פסגת קמפ-דיוויד 2000,  מתווה קלינטון ושיחות טאבה.