קטגוריה: נשים בתנועה

מלכה בלושטין – אישה עושה השלום

נולדתי כבת בכורה להורי יוסף וציונה אסא-קושמרו, ממקימי קיבוץ ניר-אליהו בשרון. כילדה ונערה קיבלתי מההורים ומהקיבוץ ערכים של קבלת האחר והשונה. אבי שעלה מרומניה דובר שש שפות ואמי שעלתה מתורכיה דיברה צרפתית, לדינו, תורכית ואנגלית. שניהם אמצו בשנות השישים מתנדבים מחו"ל ואת  ארגון ”כפרה“ מגרמניה. אמי שליבה נכמר אימצה גם בני גרעין ועולים חדשים בודדים שהגיעו לקיבוץ. כך ספגתי אוירה קוסמופוליטית על הדשא מתחת לעץ הסיגלון. גם אני תרמתי את חלקי כשהתנדבתי לפני הצבא לשנת שרות בגרעין עודד מעלות –תרשיחא. ב-1977 נישאתי ועברתי לקיבוץ שניר בעמק החולה והיום אני אם לשלושה ילדים יצירתיים ומיוחדים. שנים עסקתי בהקניית ידע לילדים בשניר ובקיבוצי הגליל העליון. בעקבות פיטורין הפכתי לעובדת עצמאית וכיום אני רוקחת ריבות מיוחדות במותג אדונית הטעמים ופתחתי גסטהאוס בשם מלכה גלילית.

056

בקיץ 2011 הצטרפתי למחאה בקרית-שמונה כצלמת ומתאמת לוגיסטיקה וקשר עם קיבוצי הגליל העליון. בעקבות מבצע צוק איתן ואירועי הגזענות וההסלמה בין יהודים לערבים הצטרפתי לתנועת נשים עושות שלום. החזקה שלי היא היכולת ליצור קשר, לחשוב מחוץ לקופסה ולתעד. כך הצטרפתי לעמידה בצמתים בצומת גומא, להקרנת הסרט על נשות ליבריה, לצעדת ירושלים ולצוות הגליל העליון בתכנון והפקת אירועים. לצד הפעילות בתנועה אני שותפה לפרויקטים נוספים כמו תנועת נוער טכנולוגית-“תנע” ומכינה קדם-צבאית ”נטעים“ לנוער עם הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה שתיפתח בספטמבר 2016. עכשיו אני מובילה את תכנית ”השבת אלונים לטבע“ יחד עם עופר בינדל שהקים את הפרויקט בשרון לפני 6 שנים. תמונה שצילמתי בצומת נבחרה לקשט את ההזמנה לצעדת ירושלים במרץ 2015 ולסרט על הפעילות של נשים עושות שלום. פתחתי בפייסבוק דף אירועים מאירים בו אני מפרסמת ידיעות ותמונות שמספרות על דו-קיום ואחוות עבודה בין ערבים ליהודים. באחרונה הצטרפתי לחלוקת וורדים במחלקת היולדות בצפת כדי שפר את האווירה הלא טובה ברשתות במרחב הוירטואלי ובמציאות.

עושה שלום עם החברות בגליל העליון

אני מאמינה שאם אני קמתי מהכורסה כדי לעשות מעשה טוב גם את יכולה ואני מזמינה אותך לבחור לפעול בתחום שאת טובה בו. אם את גרה בצפון, בואי לשמוע אותנו במפגש שייערך במועצה האזורית גליל עליון ב-30 במאי, או התקשרי אלי והזמיני אותנו לחוג בית בביתך או להקרנת הסרט על נשות ליבריה ביישוב שלך. אני מאמינה שיגיע היום שיהיה פה הסדר מדיני עם שכנינו הפלסטינים, שהפחד יתפוגג, שתהיה צמיחה כלכלית ושילדנו ונכדינו יחיו בשלום בארץ הטובה.

 

 

מודעות פרסומת

ראיון מרגש עם חברתנו בגלי צה"ל, יעל אדמי, בליל יום הזכרון, 10.5.16

יעל אדמי מדברת על אחיה ישי רון ז"ל, על השכול, על פורום המשפחות השכולות ועל נשים עשות שלום (החל מדקה 20).

http://player.gl.bynetcdn.com/Players/ByPlayer/EmbedPlayer/GLZ?ClipID=160511-02&Type=aod&Width=300&Height=200

"מסרבות לחיות לנצח על החרב" – נשים עושות שלום כותבות על המניעים שלהם להצטרפות לתנועה

חברת התנועה אורלי גולד חקלאי כותבת:
שמי אורלי גולד חקלאי, ואני תושבת מיתר בדרום. יש לי ארבע סיבות לפעילות בנשים עושות שלום: יובל, גיא, אסף ונעמה חקלאי. תפקידי כאמא הוא לא רק למזוג קורנפלקס, לשבת באסיפות הורים ולקנות עשרות זוגות נעלי ספורט. אני צריכה לפעול כדי שלילדים שלי יהיה עתיד במדינה הזאת. הבן שלי גיא ירד הבוקר עם הגדוד שלו לשרת בחברון. חוץ מלדאוג, כל מה שאני יכולה לעשות למענו זה לדרוש מההנהגה הסכם מדיני. ברור לי שכל אמא בישראל רוצה בדיוק כמוני, חיים ארוכים לילדים.

מסרבות לחיות על החרב - אורלי גולד חקלאי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חברת התנועה אמאל ריחאן Amal Rihan כותבת:
אחרי כל השנים הקשות של מלחמות, של שינאה וגזענות, חשבתי שאני לא יכולה לשלב ידיים ולהתבונן במציאות הלא נעימה, קמתי והחלטתי להגיד בקול רם: די, נמאס לי! חלאס! אני בעד קיום משותף, אני רוצה שלום.
מגיע לנו כבני אדם לחיות יחד בכבוד הדדי ובאהבה. כי אנחנו שווים. לא צריך לריב על האדמה שבסוף היא תשלוט בנו… כולנו חייבים להיות אופטימיים כדי להחזיר את התקווה, מסרבים לחיות בייאוש ואכזבה.
אני מקווה שבשנה הבאה כל העולם יחגוג למען עם ישראל להשגת ההסכם המדיני והשלום.

מסרבות - אמאל
חברת התנועה ענת קינן כותבת:
שמי ענת קינן. בגיל שנתיים ירו עלי בפעם הראשונה ומאז יורים עלי, על חבריי ואחיי, על ילדיי וכעת גם על נכדיי. כל השנים קיבלתי בצייתנות את הביטוי: "ככה זה, והם זה אחרת". בצוק איתן היו יותר מדי ילדים שנהרגו ויותר לא יכולתי לשתוק. הפעם גם הנכדים שלי היו בקו האש, ושמעתי את נכדי בן השלוש מסביר לי שאם יש צבע אדום צריך לרוץ תיכף למקלט, ואת נכדתי בת האחת-עשרה שואלת אותי בדרך – אם תהיה אזעקה מי תשכב על הנכד הקטן, ומציעה שהיא תשכב עליו כי היא יותר קלה.
נמאס לי להיות "ילדה טובה". אני דורשת להגיע להסכם.
מסרבות לחיות על החרב - ענת קינן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חברת התנועה עליזה ארז כותבת:
שמי עליזה ארז מעצמון שבמשגב. נשואה לאלון ואמא לשלושה ילדים.
אבי עזריקם, כיום בן 86, התגייס לפלמ"ח בהיותו בן 17.5. הוא נלחם בגדוד "הפורצים" בחטיבת "הראל" והיה בין משחררי הדרך לירושלים.
למרות גילו הצעיר נלחם למען הקמת המדינה שלנו והקים משפחה לתפארת.
בתחילת יולי 2014, לבקשתה של נכדתו (בתי), הדריך אבי את חבריה מקומונת שנת השירות של קיבוץ פלמ"ח-צובה בסיור בהרי ירושלים. יחד עם החבר'ה הצעירים, שעמדו לפני גיוס, טיפס לראש מצודת הקסטל, והסביר להם על הקרבות המרים בהם לקח חלק.
בבית הקברות בקרית ענבים סיפר בהתרגשות על החברים הרבים שאיבד. עשרות קברים של צעירים בני 18, 19, 20 שלא זכו לראות את המדינה שלנו קמה…
ואז פרץ מבצע "צוק איתן", ושוב הגלגל חוזר…
והפעם נכדו (בני) שרת כחייל קרבי בפלחה"ן נח"ל ולחם בעזה. ושוב פרצופים של צעירים חייכניים בני 18, 19, 20 במסגרת שחורה. בחורים שמוסרים את נפשם וגופם להגנת המדינה.
וכאב תהומי בבטן…
ושוב אמהות ואבות שכולים משני הצדדים.
וחשבתי: "עד מתי"? "הלנצח נאכל חרב"?
וכמו משאלת לב קמה תנועת "נשים עושות שלום", וידעתי מיד שעלי להצטרף! שעלי לעשות! לפעול!
כדי לעצור את מעגלי הדמים האינסופיים שבהם אנו חיים וכדי שסוף סוף נפתור את הסכסוך המר עם שכנינו.
חולמת שאבי יזכה, עוד בחייו, לראות את המדינה שהקים פורחת ומשגשגת בגבולות מוכרים ובטוחים החיה בשלום לצד שכניה.
מאמינה שרק הסכם מדיני מכובד ומקובל על שני הצדדים יאפשר לחלומותיי להתגשם!

כיום אני חברה בתנועת "נשים עושות שלום", מרכזת את הפעילות במשגב – כרמיאל וחברה בצוות הקשרים עם הנשים הפלסטיניות.

מסרבות לחיות על החרב - עליזה ארז

 

 

 

 

 

חברת התנועה מיכל פנט-פלג כותבת:
יום הזיכרון שלי
התודעה הפוליטית שלי נולדה ב-1 בספטמבר 1970, יום בו נפל אחי האהוב והמוכשר- יאיר פנט – בפעולה צבאית נגד הפאתח-לנד בדרום לבנון. כצעירה תמימה האמנתי עד אותו יום שמנהיגי המדינה אכן חותרים לשלום ושאסונות כאלה קורים לאנשים אחרים ולמשפחות אחרות.
באותו יום מר הפכתי לרודפת שלום בכל מאודי. הייתי עם מוטי אשכנזי באוהל שהקים מול משרד ראש הממשלה אחרי מלחמת יום הכיפורים, צעדתי בהפגנה שבה נרצח אמיל גרינצוויג, חילקתי בצמתים פליירים של ארבע אימהות וכתבתי מאמרים בעד צעדים מדיניים ונגד מבצעים צבאיים.
כל אלה לא החזירו את יאיר שלא זכה לחגוג יום הולדת 21. כל אלה גם לא קרבו לדאבוני את השלום. להיפך, מאז מותו נהרגו עוד אלפי חיילים במלחמות שווא.

אבל הייאוש הוא לא אופציה ויחד עם חברותיי ב"נשים עושות שלום" אמשיך להיאבק למען עתיד טוב ובטוח לילדינו ולנכדינו, כשזכרו של יאיר מאיר לי את הדרך.

מסרבות לחיות על החרב - יאיר פנט

 

 

 

 

 

 

חברת התנועה Ayelet Harel כותבת:

תשמור על עצמך
כבר 34 שנים שאני פוקדת את הקבר של אחי בהר הרצל בטקס האזכרה הממלכתית ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. איך שהוא בחלוקת התפקידים המשפחתית זה נהיה התפקיד שלי. צה"ל מקפיד לשלוח לכל קבר נציג מטעמו. אלינו מגיע כל שנה חייל בסדיר מהגדוד של אחי. גדוד 74, חטיבה 188 של חיל השריון.
אמנם הר הרצל גדול ועמוס בעשרות אלפי אנשים והחלקה של מלחמת לבנון הראשונה כמו כל יתר החלקות עמוסה עד לעייפה במבקרים, משפחות, חברים, חיילים, נציגי תנועות הנוער, תלמידי ישיבות, תלמידי בתי ספר. אבל ליד הקבר של אחי אנחנו מעטים – אני ועוד 2-3 חברים והחייל.
בהתחלה החיילים היו גדולים ממני, אח"כ בני גילי, אח"כ בני הגיל של אחותי, אח"כ הייתי גדולה מהם במעט, אח"כ הייתי גדולה מהם בהרבה והיום הם כמעט בגיל של ילדיי. כל פעם חייל אחר. הגיעו במהלך השנים כל מיני חיילים – גבוהים, נמוכים, רזים ושמנמנים, מהמרכז, מהצפון מהדרום, אשכנזים ומזרחיים, חילוניים ודתיים, חיילים לוחמים בתפקידים שונים – נהג, טען קשר, מפקד טנק, תותחן, חלקם קצינים, על פי רוב "חיילים פשוטים".
החייל על פי רוב מגיע נבוך, קצת לחוץ. בתפקיד. ילד צעיר שבא לנחם אותנו ביום הזיכרון. סיטואציה לא קלה עבורו. היה אפילו חייל שהגיע עם אמא שלו כי חשש מהמפגש.
יש לנו בדרך כלל 10-15 דק' ביחד ליד הקבר עד שמתחילה הצפירה והטקס. על מה אפשר לדבר באותה רבע שעה עם בחור צעיר שאיני מכירה? אני שואלת אותו איפה הגדוד כרגע; האם הם בקו או באימון; האם התנאים הפיזיים בגדוד קשים; האם לקח חלק בפעילות מבצעית קשה במיוחד; האם השתתפו בלחימה (במהלך 34 שנים כל כך הרבה לחימה, מבצעים ואירועים קשים כך שתמיד התשובה תהיה חיובית); האם קשה להם; האם מישהו מהגדוד נפגע.
הוא עונה לי בקפידה. למרות שאינו מכיר אותי הוא מרגיש צורך לתת לי תשובות מדויקות. חדור אמונה בעשייתם. "לא קשה", "כן נפגעו", "הסתדרנו", "התגברנו", "בטח שלקחנו חלק", "היינו ראשונים", "זה תפקידנו"….
אני לא אומרת לו את מה שאני באמת חושבת. חסה עליו ולא רוצה לפגוע בו ובאמונתו הנחרצת.
אבל בעצם הייתי רוצה לומר לו דברים אחרים. הייתי רוצה לומר לו שכואב לי הלב שהם צריכים לקחת חלק, שנים על גבי שנים, במלחמות ופעילויות מבצעיות. כואב לי שבמשך כל השנים ההנהגה והציבור לא השכילו להבין שאי אפשר להמשיך לחיות על חרבנו. שאין בכך פתרון ואין בכך בטחון. שלא עשינו מספיק בשבילו, בשביל החיילים בגדוד שלו. הם בסה"כ בני 18-19. שהמחויבות שלנו כאזרחים, כמבוגרים, כהורים של החיילים האלה לעשות מאמצעים אמיתיים וכנים, באותה אמונה נחרצת, כדי להגיע להסכם ולפתרון הסכסוך. שהמצב שבו הם נאלצים לקיים פעילות מבצעית בתוך אוכלוסייה אזרחית יוצר עבורם סיטואציות בלתי אפשרויות שגורמת לכל הצדדים נזקים ושריטות, שלא ניתן יהיה לתקן. שיולידו עוד שנאה ועוד עוול וכאב. רוצה לומר לו שיצטרף אלי באמונה כי זו חובתנו לפעול למען שלום. כדי למנוע שמחזור 2016, 2017, 2020, 2025, 2030 לא יצטרכו להמשיך באותם מעגלים של לחימה, פגיעה, אובדן, שכול. שתיכף גם הילדים שלי ושל אחותי יצטרכו לקחת בכל זה חלק ולא יוכל להיות להם עתיד של שקט, חופש, בטחון ותחושה שניתן לחיות כאן. רוצה לומר לו שאני מכירה אנשים רבים בצד השני. וגם שם יש אבות ואימהות, אחים ואחיות שכואבים, שאבדו גם הם קרוב משפחה. שרוצים גם הם עתיד לילדיהם ולעצמם. שגם שם הם מאמינים בצדקתם. כל כך הרבה דברים הייתי רוצה לומר לו. כאילו שבאותן 15 דק' אצליח לתקן משהו.
אבל אני לא אומרת לו את כל המילים האלה. חוששת שהמילים יפגעו בו ובכלל אין זמן ב 15 דק' לומר כל כך הרבה וגם בכלל לא מכירה אותו. עוד כמה מילים על הגדוד, על החטיבה. מתי הוא צריך לחזור לגדוד? האם קיבל קצת חופש שיוכל לנוח? הוא שואל איפה יתר המשפחה. אני מסבירה לו שרק אני מגיעה לטקס הזה. אמא שלי ואחותי הולכות לטקסים אחרים. זהו. מגיעה הצפירה, הטקס, ירי כבוד והנחת הזרים. ואז הוא הולך. "תשמור על עצמך" אני אומרת לו.
אבל אנחנו לא שומרים עליהם…

מסרבות לחיות על החרב - איילת הראל (יובל הראל)

 

 

 

 

 

 

אני רוני יבין, חברה בתנועת נשים עושות שלום כשנה וחצי, רכזת באזור ירושלים.
אבי בן ה 91 הוא אח שכול, אחיו חיים נהרג על הגלבוע במלחמת השחרור. לדבריו אין יום שהוא לא חושב עליו מאז, דבר שלא הפריע לו להמשיך ולהילחם במלחמות ששת הימים ויום כיפור. בן זוגי, בן יחיד להוריו התעקש בהסכמתם לשרת בקרבי, וכשנה אחר גיוסו מצא עצמו שריונר צעיר בחווה הסינית ביום כיפור. אני ושלושת אחיי שירתנו בגולני לאחר 'שנת שירות'. תחומי העיסוק שלי הם יהדות חינוך ותרבות, אני אמא לשלושה ילדים, אחת בצבא ושניים על סף גיוס.
הצטרפתי לתנועה מאחר והיום מדינת ישראל , קטנה אך חזקה, בעלת הישגים יוצאים מן הכלל במישורים כה רבים, יכולה להרשות לעצמה לחתור להסכם מדיני עם הפלסטינים. הסכם כזה יפסיק הרס כאב ומוות הנמשכים כבר שנים. העובדה שעד כה נכשלו הניסיונות להגיע להסכם אינה סיבה להפסיק ולנסות. כהוכחה עדים אנו, כי ההסכמים עם מצרים וירדן הובילו לארבעים שנות שקט בגבולות עימן.

מסרבות לחיות על החרב - רוני יבין

 

 

 

 

 

 

 

 

חברת התנועה מרילין סמדג'ה כותבת:

בחלומי שוחחתי עם נכדתי העתידית, שתהיה לי בעזרת השם.
יום העצמאות ה-80 למדינת ישראל
– סבתא, ספרי לי שוב על התנועה "נשים עושות שלום".
– עוד פעם?
– כן. אני אוהבת כשאת אומרת: …ואז אלפי נשים קמו וצעקו: "מספיק, חלאס! Enough is enough Ça suffit!
– הוםםםםם… זה לא היה כ"כ פשוט. בתקופה זו, רוב הישראלים רצו שלום אך כבר לא האמינו שהוא אפשרי. חווינו מלחמות, פיגועים, הרבה אנשים היו מיואשים. כל הזמן היינו שומעים מאנשי פוליטיקה שאין פתרון. ראש הממשלה דאז הצהיר: "לעד נחיה על חרבנו". אך ב"נשים עושות שלום" סירבנו לקבל שכך יהיה גורלנו. סירבנו שזו תהיה הירושה שלנו לילדינו, לדורות הבאים. אהבנו את המדינה שלנו ורצינו עבור כלל אזרחי ישראל עתיד טוב יותר. החלטנו שאנו מתאחדות – אלפי נשים יהודיות וערביות, משמאל, מרכז וימין, מכל קצווי הארץ – ושיחד אנו דורשות חזרה לשולחן המשא ומתן עד השגת הסכם מדיני עם הפלסטינים. התנועה גדלה מהר.
– והצלחתן?
– לא מיד כפרה שלי, עיניים שלי. יצאנו לפעילות בכל רחבי הארץ, כל הזמן. כל יום היינו שואלות את עצמנו "מה עשית היום למען השלום?". לקחנו אחריות, היינו נחושות, אמיצות. פנינו לראש הממשלה שלנו, לכל הח"כים. צמנו, צעדנו, נאמנו, התראיינו, דרשנו, עשינו פעילויות שלא עשו במאבקים קודמים. האמנו בכוח שיש לאזרחים. האמנו בכוח הנשי. פעלנו, כל הזמן. ידענו שהעשייה מחזירה את התקווה. לקחנו את גורלנו לידיים.
– יש! יש תקווה.
– ברור שיש תקווה. תמיד יש פתרון. ואני מאוד שמחה שלא ויתרנו, שהמשכנו את המאבק. ברור שהרבה גורמים השפיעו על השגת ההסכם, אך מרגש אותי לדעת שתרמנו את שלנו, מה שיכולנו. אני מאושרת כשאני מסתכלת עליך, על אחים ואחיות שלך, על הילדים בישראל. לא פתרנו את כל הבעיות במדינה, אך אני מאושרת לראות אותכם נהנים משנים של שלום, מחיים משגשגים ובטוחים. עכשיו בואי נחגוג עם כל המשפחה והחברים יום הולדת שמח למדינה האהובה שלנו.

מסרבות לחיות על החרב - מרילין סמדג'ה

ראיון עם ד"ר יעלה רענן, בנושא המנהרות, ערוץ 1, 18.4.16

ד"ר יעלה רענן, פעילה בתנועה, התראיינה בערוץ 1 לאחר גילוי המנהרה בעוטף עזה. היא הסבירה שביטחון אמיתי יגיע רק דרך הסכם מדיני, וקראה לממשלה לעשות כל מה שהיא יכולה על מנת להגיע להסכם כזה.

לראיון המוקלט (הראיון המלא טרם עלה באתר ערוץ 1)

Einat Luzati – A Woman Waging Peace

I’m happy that I dared to dream and that I was able to realize my/our event at Tel Hai despite obstacles and difficulties.  When I was 19 years old, a tumor was removed from my brain  that caused harm to my hearing. As a result my face became asymmetrical and thus it happened that I was freed from a sense of distance and time, of right and left, of spatial orientation… I don’t have a driver’s license and so forth…

Recently I’ve been verbalizing something about myself using Tel-Hai as a metaphor. A tel is [a mound created by human occupation] in which there are genetic, dynastic, and cultural remnants, traces of DNA throughout generations.  I feel that I’m continuing, mortal though I am, to choose life. Each day I sing – if I remember to – a [gender-appropriate paraphrase of several verses from Psalm 34]:

"I am the woman whodesires life, loves long days to see good. Keep your tongue from evil and your lips from speaking deceit,turn aside from evil, seek peace and pursue it…”

עינת עם מקרופון

I never imagined that I would conduct a memorial service for Joseph Trumpeldor and his comrades. The legend of Tel Hai [including Trumpeldor’s final words, It’s good to die for our country] and our version of this legendary phrase –  it’s good to live for our country”  – converged in a dream that we were able to fulfill this year. I hope we’ll be able to fulfill it every year from now on and will be able to say, it’s good to live for our country – a shared country that belongs to all of us.

At Kibbutz Baram [located 300 meters from Israel’s border with Lebanon, where I live] I conduct ceremonies for mourners. Even there, as in the ceremony that we conducted at Tel Hai, I try to emphasize life, hope, and continuity.

At Tel Hai we mentioned Nava Shai, of blessed memory, who has been the inspiration for all my activism on behalf of peace. Thanks to her, I came upon “Neighbors,” a project which served as my introduction to multicultural dialogue. It was there that I also met with displaced women from the village of Bir’em. I hope that an agreed upon solution will be found so that they can return to their village, which today is part of a national park.

During “The Road to Tel Hai” [a name for the Women Wage Peace activities related to Tel Hai], I was happy to change my approach. It was important for me to listen to different points of view and to be influenced by them. The many email conversations and WhatsUp group chats suited me quite well. They were productive, varied, and bore no grudge or hint of jealousy.

עינת - פרופיל שלי

I want to take this opportunity to thank, from the bottom of my heart, the women from our movement who came up to Tel Hai. I also want to thank the Courtyard Museum of Tel Hai, Saviona Rotlevy, Anat Negev, Yael Admi, Tami Yakira, Hadassah Nava and Ayelet Harel, from the center of our movement, and all the enthusiastic supporters who were with us in spirit. Also Tupacha Saba, Yifah Amit Shleyer, Moria Shlomot, Michal Paneth-Peleg, Lili Weisberger, Batya Guy, Dafna Abrahams, Ortal Be’eri, the singers Adi, Shiraz, Inbar, Micah, Uri, and their teacher Sivan Nave Deri, and Ofer Gavish. special thanks to my friends, all dear and steadfast partners: Malka Blustein, Aura Hammer, Orit Rosenblitt, Daria Arbel, Chaya Dagan, Olga Barel and Angela Yantian, who, through enthusiastic teamwork  – and despite a number of twists and turns in both plot and characters – managed to fulfill a dream…

During Operation Protective Edge/the 2014 Gaza War, I was dumbstruck. I looked for a way out of the para-lysis, the silence, and the silencing. A way to create a space for expression, a space in which to feel that one could make a difference. I found such a space in the  movement Women Wage Peace, which I joined after a meeting at Rosh Pina [near Safed in the upper Galilee]. I feel that we are courageous, practical, talented, and determined women, some of whom I know virtually and some of whom I know personally from [demonstrations] at Goma junction, from the peace patrols at Carmiel junction, from Tel Hai and from other meetings as well.

Another context in which I learn and create space for expression and influence is the study group known as “Makers of Melody,” part of the Oranim Seminar. We are wise and creative women, secular and religious, from every denomination, all of us seeking, studying and interpreting Talmud and other texts from a personal and feminist perspective.

I’m still a member of Kibbutz Baram, where I was born, and I love living there. I have two daughters and a companion. I do a variety of work: teaching, library, postal service. For many years I edited the local paper. I’m active in the areas of culture and relationship-building; I practice yoga and am learning spoken Arabic. I’ve never left Kibbutz Baram. It’s a unique experience to have lived in the same community, in the same place, all fifty-five years of my life…

Translated by Donna Kirshbaum.

 

נשים עושות פוליטיקה של היכרות / חמוטל גורי

פוליטיקה של היכרות1

השבוע התחלנו ביוזמה חדשה – חוגי בית בהם נארח חברות פלסטיניות למפגשים של היכרות ולשיחה על הדרך לייצר עתיד משותף של שלום.
כתבה על המפגש חברת התנועה חמוטל גורי:

יום רביעי, אמצע השבוע, חמש אחר הצהריים. קבוצה של נשים מתכנסת למפגש ראשון של "נשים בונות פוליטיקה של היכרות" עם הודא אבו-ערקוב, מנהלת אזורית של רשת ארגוני השלום ותושבת העיר דורה ליד חברון.
המטרה היא ללמוד, להכיר, להקשיב ולהשמיע, וליצור יחד פוליטיקה אחרת – פוליטיקה שיש בה מקום לקיום ולחיים. המטרה היא ליצור שפה אחרת; להיפרד מאמירות שתוקעות אותנו באותו מקום שוב ושוב, ליצור שפה שיש בה סקרנות אמיתית – שפה שמבקשת לגלות את מה שאפשרי.
משך שעתיים ניהלנו שיחה שהיו בה הערכה וכבוד הדדיים לצד שאלות קשות ונוקבות ותשובות עמוקות ומלאות מחשבה. יחד התחלנו להעז לפרק הנחות שהתקבעו עמוק כל כך; שאין פרטנר לשלום, שמערכת החינוך הפלסטינית מחנכת בשיטתיות להסתה ולשנאה. יחד התחלנו להבין את מציאות חייהן של נשים פלסטיניות, אבל גם את מציאות חיינו כנשים כאן בישראל. יחד התחלנו להבין שלסכסוך הקשה הזה יש השפעות מרחיקות לכת על חיינו כנשים ועל חיי היקרים לנו.
ולכן, אנו הנשים, חייבות להיות שותפות מלאות בקידום הסכם מדיני.
הודא סיפרה על הנשים הפלסטיניות; על המאמץ היומיומי לשמור על הילדים והנערים וללוות אותם מבית הספר הביתה. לשמור עליהם בבית, שלא ייקלעו או יתפתו להיכנס לעימותים אלימים. היא מספרת על מציאות חיי היום יום ועל הדברים הנאמרים בשיחות בין חברים ובני משפחה, בין שכנים ומכרים. שיחות שאנו לא יודעות עליהן דבר.
הודא מדברת על תנועת נשים עושות שלום בהערכה רבה. היא רואה בנו תנועת שטח משמעותית ובעלת יכולת השפעה. ואומרת שוב שהיא ונשים פלסטיניות נוספות מוכנות להגיע לכל מקום בישראל לשיחות עם נשים.
המפגש הזה היה צעד ראשון שבעקבותיו יבואו עוד רבים. כי מהמפגשים האלה תצמח לאט לאט פוליטיקה של היכרות והכרה הדדית; פוליטיקה שמבקשת את האפשרי ולא נצמדת לשיח של "משחק סכום אפס" שיש בו רק מפסידים.

בקרוב נפרסם כאן בדף מועדים למפגשים כאלו – עיקבו אחר דף האירועים שלנו.

עינת לוצאטי – אישה עושה שלום במרץ

אני מאושרת שהעזתי לחלום ולהגשים את אירוע תלחי-תלחיה שלי/שלנו, למרות המחסומים והקשיים. בגיל 19 הוסר ממוחי גידול שפגע בשמיעתי ובעקבותיו פניי א-סימטריות. לכן אני גם חופשיה ממרחב, זמן, ימין, שמאל, התמצאות… אין לי רישיון נהיגה ועוד ועוד…

עינת עם מקרופון

לאחרונה מנסחת את עצמי דרך תלחי. תל בה עקבות גנטיים, שושלתיים, תרבותיים, מקדמת דנא ולאורך הדורות. אני מרגישה ממשיכה בת-תמותה, בוחרת בחיים. יומיום אני שרה (אם אני זוכרת…): אני האישה החפצה חיים, אוהבת ימים לראות טוב, נצרי לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סורי מרע, עשי טוב, בקשי שלום ורדפיהו.

לא דמיינתי שאערוך אזכרה ליוסף טרומפלדור ולחברותיו. החיבור בין מיתוס תל-חי, ו"טוב לחיות בעד…" התלכדו לחלום שהגשמנו השנה, ומקווה שמדי שנה נמשיך להגשים ולומר: "טוב לחיות בעד ארצנו  – המשותפת לכולנו". בברעם אני עורכת טקסיי אבלות. גם בהם, כמו בטקס שערכנו בתלחי, משתדלת להדגיש את החיים, התקווה וההמשכיות.

בתלחי הזכרנו את נאווה שי עליה השלום שהיא השראה לכל פעולות השלום שלי. בזכותה הגעתי לפרויקט "שכנים", בו הייתה היכרות והידברות רב-תרבותית.  שם גם נפגשתי עם עקורות כפר בירעם. תקוותי שיימצא פתרון מוסכם והן ישובו לכפרן שכיום הוא "גן לאומי".

במהלך "דרך תלחי",  שמחתי לשנות את גישתי. חשוב לי להקשיב לדעות שונות ולהיות מושפעת מהן. השיחות במיילים ובקבוצות הווטסאפ מתאימות לי. הן פוריות, מעורבבות ומפרגנות.

בהזדמנות זו אני מודה מעומק לבי לעולות לתלחי שלנו, למוזיאון  חצר תלחי, לסביונה רוטלוי, ענת נגב, יעל אדמי, תמי יקירה, הדסה נווה ואיילת הראל ממרכז תנועתנו,  ולכל הנלהבות והתומכות שהיו איתנו בלבן וברוחן. לתופאחה סאבא, יפעה עמית שלייר, מוריה שלומות, מיכל פנט פלג, לילי וייסברגר, בתיה גיא, דפנה אברהמס, אורטל בארי, לזמרות עדי, שירז, ענבר, מיקה, אורי, ומורתן סיון נווה דרי ולעופר גביש. תודה מיוחדת לחברותיי, שותפותיי היקרות  והנחושות: מלכה בלושטיין, אורה האמר, אורית רוזנבליט, דריה ארבל, חיה דגן, אולגה בראל ואנג'לה ינטיאן, שבעבודת צוות נלהבת, רבת תפניות, דמויות ועלילות הצלחנו להגשים…

במלחמת "צוק איתן" נאלמתי דום. חיפשתי דרך לצאת מהשיתוק, השתיקה וההשתקה. דרך ליצור עינת - פרופיל שלימרחב ביטוי והשפעה. מצאתי אותה בתנועת נשים עושות שלום, אליה הצטרפתי במפגש בראש פינה. לתחושתי אנחנו נשים אמיצות, מעשיות, מוכשרות ונחושות. נשים שאת חלקן אני "מכירה" וירטואלית ואת חלקן פגשתי בצומת הגומא, במשמרות השלום בצומת כרמיאל, בתלחי ובמפגשים נוספים.

מסגרת נוספת בה אני לומדת ויוצרת מרחב ביטוי והשפעה, היא בית המדרש "יוצרות ניגון", במדרשה באורנים. אנו, נשים חכמות ויצירתיות, חילוניות ודתיות מכל הזרמים, דורשות, יוצרות, ומפרשות תלמוד וטקסטים נוספים במבט אישי ופמיניסטי.

אני חברה בקיבוץ ברעם, בה נולדתי, ואוהבת לחיות בה. יש לי שתי בנות וחבר. אני עובדת במגוון עבודות: הוראה, ספריה, דואר. שנים רבות ערכתי את העלון המקומית, ואני פעילה בתחומי התרבות והיחסים, מתרגלת יוגה ולומדת ערבית מדוברת. מעולם לא עזבתי את ברעם. זו חוויה מיוחדת במינה לחיות באותה קהילה, באותו מקום, כל חיי – 55…

הכח הנשי / מאת תמר שליט-אבני, מגזין חיים אחרים 8.3.16

ב– 8 במרס בכל שנה מצוין יום האישה הבינלאומי,
המוקדש לזכויות האישה, להישגיהן של נשים ולתרומת הנשים לחיזוק השלום בעולם. והנה, גם בארצנו הקטנטונת, בקיץ 2014 , החליטה קבוצת נשים מהמגזרים השונים ומכל קצוות הקשת הפוליטית לקום, לקחת אחריות ולנסות לשנות את המצב – והקימה את תנועת "נשים עושות שלום".

לקריאת הכתבה במגזין חיים אחרים

Rencontre avec le Rabba Delphine Horvilleur 23.2.16 / Marie Lyne Smadja

La Rabba (femme Rabbin) Delphine soutient Women Wage Peace.

C'etait une rencontre avec une femme exceptionnelle, elle a parlé, entre autres, du silence imposé trop souvent aux femmes, la femme cachée, la femme muette, et donc de l'importance de faire entendre notre voix. Elle nous a dit : "Les femmes font la Paix…c’est-à-dire avec courage et dans le souci de la génération suivante."

ב-23.1.16 נפגשו חברות "נשים עושות שלום" עם הרבה הצרפתיה דלפין הורבילר התומכת בתנועה. היא אומרת לנו: "כיצד נשים עושות שלום… עם אומץ ודאגה לדורות הבאים. בידידות".

היא מקשרת בין המילים "אלימות" ו"אילם" להן אותו שורש, ושואלת בעקבות אירועי הטרור: "כיצד נוכל להפחית את האלימות של הבנים כשמשתיקים את הכאב של האימהות?"

Delphine WWP

(בתמונה דלפין עם חברות התנועה )

אורה לוי – אישה עושה שלום

בימים אלה, כשמרבדי הכלניות מכסים את צפון מערב הנגב עסוקה אורה לוי, פעילה מרכזית בנשים עושות שלום, בקריאה לצפונבונים ולכל תושבי ישראל לבוא לפסטיבל דרום אדום ולטייל בחבל הבשור ובכל הדרום הפורח בימים אלה. בחורף שעבר כשנסעתי עם המשפחה לראות את הכלניות באזור, פגשתי את אורה לוי וחברותיה מהסביבה במפגש יד מרדכי כשהן "משווקות" את הדרישה לשלום (הדרום עוד דימם חודשים ספורים אחרי צוק איתן) ואת הדרום במחיצה אחת. אינני מכירה הרבה נשים יוזמות, אוהבות אדם וחדורות שליחות כמו אורה ותנועת נשים עושות שלום מתברכת בה יום יום.

 "לנשים עושות שלום התוודעתי מהפייסבוק ומאז אני חברה פעילה – בסיירת הבחירות, בהסברה בצומת יד מרדכי, באירוע ההשקה של התנועה בשדרות, בכנס שדרות לחברה, בצוות קשרי ממשל,  ב"צוות המאה", בהקרנות הסרט על נשות ליבריה ובאוהל הנודד בשדרות. כעת, אני מארגנת ביקורים ב"נתיב לשלום" ובדרום המדמם כולו, במהלך "פסטיבל דרום אדום". מרוב פעילויות שכחה אורה לציין שהיא גם רכזת אזור אשקלון בתנועה.

Ora collage.jpg

אם נדמה לכן ששמעתם עליה או ראיתם את תמונתה במקום אחר, אינכן טועות. לפני כארבע שנים, לאחר 29 שנים כמורה ומחנכת, כשנוכחה לדעת שמערכת החינוך חסרה מסלולי התקדמות וגם הפרנסה לא משהו, פרשה אורה מההוראה והחלה לעבוד כנהגת שכירה בתחנת מוניות. לאחר שנת ניסיון והכרת הענף, "קפצה למים", רכשה מונית משלה והחלה לעבוד, לא לפני שקיבלה כלים לניהול עסק בקורס מט"י. "גיליתי את היתרון היחסי שלי כנהגת ומינפתי אותו לרשת מוניות הנשים הישראלית: מוניתה. מתברר שיש ביקוש רב לנהגות!" אורה מוכרת איפה בציבור כמייסדת והמובילה של מוניתה.

בין לבין, אורה לא הפסיקה ללמוד. "במהלך אחת משנות השבתון שלי כמורה, השתלמתי באיטלקית ובאומנות בפירנצה היפה ולהשלמת השעות הדרושות, לקחתי קורס נהיגה ברכב ציבורי". מכאן התחיל כנראה הרומן שלה עם המונית. "…ושכחתי לציין שאני בוגרת ספרות וחינוך במכללת ספיר ובין היתר, סיימתי קורס למנהיגות מוניציפאלית באשקלון וקורס לפעילי סביבה".

אורה נולדה באילת, בגיל שנתיים עברו הוריה לאשקלון ואימה הייתה בין מייסדי המרכז הרפואי בעיר. במלחמת יום הכיפורים כשהייתה רשג"דית בצופים נהרג רכז השבט שבו כיהנה כרשג"דית. "כתבתי מכתבים ללוחמים ואחד מהם הוא אבי בתי הבכורה". כיום אורה היא אם לשלושה, סבתא לנכדה בת שנה ואחת הפעילות המרכזיות בנשים עושות שלום.

                                                   ראיינה: מיכל פנט פלג